בפרשתנו מתוארת ההתגלות הראשונה של הקב"ה לאברהם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה[1]:

 מטרת ההליכה והציווי אינם ברורים. לשם מה מצטווה אברהם לעזוב את ארצו וללכת לארץ כנען? אמנם התורה מתארת את הברכה שבה יזכה הוא, וממנו כל משפחות האדמה; אולם עדיין רוצים אנו להבין מהי בדיוק התכלית של ההליכה מארץ מולדתו לארץ כנען.

חז"ל במדרש עסקו בשאלה זו:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם" – רבי ברכיה פתח (שיר השירים א, ג): "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ". אמר רבי ברכיה: למה היה אברהם אבינו דומה? לצלוחית של אפופילסימון (שמן אפרסמון) מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזוית, ולא היה ריחו נודף. כיון שהיתה מיטלטלת היה ריחו נודף. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: טלטל עצמך ממקום למקום – ושמך מתגדל בעולם[2].

מטרת הליכתו של אברהם מאור כשדים לארץ כנען אינה רק להגיע לנקודת היעד, ארץ כנען; המטרה היא הטלטול ממקום למקום, כדי להפיץ את ריחו של אברהם בעולם. כיוון ההליכה הוא מהפינה, מקרן הזווית, אל מרכזו של העולם, כדי לפזר את הריח הטוב, לגדל את שמו של אברהם, המגדל את שמו של הקב"ה בעולם.

בניגוד לתפיסה זו, נראה שפתיחה אחרת באה לבטא תהליך הפוך:

ר' עזריה פתח (ירמיה נא, ט): "רִפִּאנוּ אֶת בָּבֶל, וְלֹא נִרְפָּתָה, עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ". רפינו את בבל – בדור אנוש, ולא נרפאתה – בדור המבול, עזבוה – בדור הפלגה, ונלך איש לארצו – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ"[3].

ר' עזריה אינו רואה בהליכתו של אברהם לארץ כנען תהליך של יציאה מן הפינה אל המרחב, אלא תהליך הפוך, תהליך של התכנסות: "נֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ". הניסיון לתקן עולם כשל בדור אנוש, בדור המבול ובדור הפלגה. המסקנה היא שאי-אפשר לתקן את העולם בבת-אחת, ולכן יש לפנות לתהליך מדורג, תהליך שתחילתו התכנסות בארץ כנען, וסופו: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

* מתוך הספר "הפרשה" – בין פשט לדרש, מאת הרב אביחי קצין.